הכרעת דין בתיק תו"ב 53338-07-12

בכל הכבוד, סעד של עיכוב הליכים לא ניתן על ידי ביהמ"ש אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה. גם אם מדובר בכשל לשוני, והכוונה למעשה לדחות את הדיון, הרי שהבקשה לא מגלה כל עילה לעשות כן. גם אם יופיעו הנאשמים בעוד מספר דקות, באופן תיאורטי עם היתר אשר מכשיר כל העבירות נשוא כתב האישום, לא יהיה בכך בכדי להשפיע כהוא זה על שאלת אחריותם הפלילית למיוחס להם (להבדיל משאלת העונש).

לגופם של דברים, הסניגור טען טענות ארוכות, הן בעל פה והן בכתב, ביחס לכתב האישום בשלב ההקראה והגיעה העת להחליט בטענות אלה.

המדובר למעשה בהודאה בכתב האישום בפן העובדתי, אך לצד זאת העלאת טענות משפטיות שונות לפיהן למרות ההודאה בעובדות, אין כל מקום לקבוע כי נעברו העבירות.

הטענה הראשונה הינה שרוב רובם של המבנים נשוא כתב האישום אינם בגדר עבודות בניה ללא היתר.

בכל הכבוד, מדובר בטענה אשר נטענת לגבי מבנים שברובם אינם באים בפני ביהמ"ש בפעם הראשונה, אלא שהנאשמים עומדים לדין כעת על אי ביצוע צו הריסה לגבי אותם מבנים. ככל שישנה טענה ששגה ביהמ"ש שנתן את הצו בכך שקבע שמבנים אלו הינם עבודות בניה הטעונות היתר, הרי שאין מקום לברר טענה זו בהליך שנקודת המוצא שלו הינה הפרת צו בימ"ש שניתן בהליך הקודם. ככל שהנאשמים מעוניינים להראות שטעה ביהמ"ש בדיון הקודם כשהרשיע אותם בעבירת בניה ללא היתר ביחס לאותם מבנים, יתכבדו ויגישו ערעור ולמעשה המדובר בבקשת הארכת מועד להגשת ערעור שכן זה מכבר תקופת הערעור חלפה.

מעבר לכך, ולמעלה מן הנדרש ביחס לרוב המבנים, ואף מן הנדרש לגבי המבנה החדש היחיד המוזכר בפרט האישום השני, הרי שהתרשמתי שכל המבנים נשוא כתב האישום הינם מבנים אשר מוצבים דרך קבע. אין רבותא לעניין זה מאיזה חומר עשויים המבנים, ומהי הקלות הנדרשת בכדי להעתיקם מן המקום. העיקר הוא שהמבנים מוצבים במקום זה זמן רב, רובם עוד טרם הליך קודם, וכפי ששמענו כעת מהסניגור אין שום כוונה להזיזם אלא לנסות להכשירם בהליכים שונים. משמדובר במבנה המוצב דרך קבע, הרי שמדובר בעבודת בניה הטעונה היתר, ועל כן כאשר הדבר נעשה ללא היתר נעברה עבירה של בניה ללא היתר.

טענה נוספת ודומה שהיא עיקרית בפי הנאשמים, הינה טענה של הגנה מהצדק. טענה זו מתבססת על הקשיים הלא מבוטלים, כך נטען, שעומדים בפני הנאשמים בפני מאמציהם לקבל היתר לשימוש חורג בכל המבנים, כך שיוכשר השימוש המתבצע על ידם כמתואר בכתב האישום.

בכל הכבוד, אין קשיים תכנוניים ברמה כזו או אחרת, להכשיר עבירה על חוק התכנון והבניה, בין המדובר בעבירת בניה, בין המדובר בעבירת שימוש, בכדי להוות הצדקה כלשהי לביצוע העבירה. זאת גם אם קשיים אלה נובעים ממקורות חיצוניים לנאשמים, הרי שכאשר אדם מבצע עבודות בניה או שימושים ללא היתר, הרי שהוא מקדים את הבניה או השימוש לתכנון, כאשר עניין לנו בחוק התכנון והבניה ולא בחוק הבניה והתכנון. נפנה בעניין זה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין דקה שניתן בשנת 2009 ושם נקבע כי קשיים תכנוניים אף אם רלבנטים במשך שנים רבות, לא מצדיקים מלכתחילה עבירה על דיני התכנון והבניה. אדרבא, כאשר בענייננו הקשיים התכנוניים נתגלו לא כרקע לבצוע העבירה, אלא לאחר שבוצעו העבירות, נעשה נסיון להכשרתן ויותר מכך, כאשר בענייננו ניתן כבר צו בימ"ש אשר רלבנטי לרוב העבירות כאשר לעניין זה כבר יש מרכיב נוסף מעבר לדיני התכנון והבניה הרגילים, והוא של החובה לקיים את צווי הרשות השופטת.

הנה כי כן, בשום אופן אינני רואה במצב שבו הנאשמים נקלעו לקשיים בנסיונותיהם להכשיר את אשר בנו והשתמשו ללא היתר, כמצב חריג אשר מעורר בפני ביהמ"ש תחושה לפיה המשך ההליך פוגע בכל עקרון של צדק והגינות משפטית. אשר על כן, אני דוחה את טענת ההגנה מהצדק.

טענה נוספת בפי הנאשמים הינה שהשימוש המתבצע הינו שימוש חקלאי. ראשית יאמר באופן דומה לאשר נאמר עד כה, שאף כאן מדובר בטענה אשר מתייחסת בחלקה הנכבד לשימושים שלגביהם כבר ניתן צו בימ"ש, כלומר שכבר נקבע בהליך קודם שהם מהווים עבירה על חוק התכנון והבניה, ועל כן גם כאן ככל שבפי הנאשמים טענות לפיהן שגה ביהמ"ש שסבר שהשימוש שהם מבצעים אינו מותר, הרי שעליהם להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

אף מעבר לכך, כשמסתכלים על השימוש כמכלול, התמונה לא יכולים להיות בשום אופן תמונה של שימוש חקלאי, אלא תמונה של שימוש למטרות עסקיות בעליל. לעניין זה הסניגור הפנה למספר פסקי דין ואולם שניים מהם ובכלל זה פסק הדין המצוטט של השופט מור הינם בהליכים אזרחיים וכאן עניין לנו בהליכים פלילים. מעבר לכך פסקי דין אלה ניתנו על ידי ערכאות שאינן מחייבות בימ"ש זה מכח הלכת התקדים המחייב.

לקראת סיום טיעוניו הכתובים, העלה הסניגור אף פסק דין נוסף שהינו של ביהמ"ש המחוזי מרכז בעניין מלאכי. אין חולק שעקרונית פסקי דין של ערכאה זו מנחות בימ"ש זה מכח הלכת התקדים המחייב, אך יחד עם זאת, לגופם של דברים אין הנידון דומה לראיה. באותו מקרה דובר על פעילות של משתלה לגידול פרחים, ואף מכירתם, ונקבע כי זוהי פעילות חקלאית. אין בשום אופן דמיון בפעילות כזו ובין פעילות של עסק הפונה לקהל רחב שמטרתו ליטוף בעלי חיים ואף ממכר מזון. כאשר מסתכלים על פעילות חקלאית הרי שמדובר בפעילות רחוקה מכזו, גם אם פעילות המשתלה קרובה לה הרי שבין משתלה לבין פינת ליטוף וממכר מזון רחוקה הדרך.

נטענת אף טענה לפיה אם יקבלו הנאשמים היתר הרי שיהיה בכך בכדי להביא לבטלות יחסית של הצווים שבגין הפרתם הם נאשמים. בכל הכבוד, הכשרת עבירות בניה איננה פועלת רטרואקטיבית. העבירה מתבצעת וגם אם המשכותה נעצרת בשל קבלת היתר, הרי שהדברים פועלים מנקודת קבלת ההיתר ואין כל העברה מהעולם של עבירת הבניה או השימוש שכבר נעברה. אדרבא כאשר בתווך כבר עומד לו צו בימ"ש, שכאמור טומן בחובו לא רק מרכיב של עבירה על חוק התכנון והבניה אלא מרכיב נורמטיבי לפיו יש מקום לציית להוראות ביהמ"ש בכך שהוצאת היתר בוודאי שלא מביאה לבטלות צו כזה מלכתחילה, אלא הופכת אותו לא רלבנטי מאז הוצאת ההיתר ועל כך יש להוסיף שלא מדובר כאן בנאשמים שבכלל הציגו היתר, אלא שמתבססים על ציפיה והערכה שיקבלו היתר.

נוכח כל האמור, הריני דוחה את כל טענותיהם המשפטיות של הנאשמים ומרשיע אותם במיוחס להם בכתב האישום. יובהר כי לעניין כתב האישום מתקבלת בקשת התביעה לתיקון טעות סופר בסעיף 3 לאישום 1 לפיה המועד הנכון של הביקורת הוא 15.2.10.

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ה אדר תשע"ג, 07/03/2013 במעמד הנוכחים.

ב"כ הנאשמים